מה שלא מדברים עליו מספיק בשיח על ניכור הורי הוא המחיר הנפשי האדיר שמשלמים הילדים.
לא רק בגלל אובדן הקשר עם הורה אחד, אלא בגלל הקונפליקט הפנימי העצום, הפיצול הנפשי, ולפעמים – הגילוי המאוחר שהם היו כלי במשחק שלא הבינו.

"יום אחד מצאתי תמונות ישנות," המשיך גיל. "אבא שלי מחזיק אותי כשהייתי תינוק, מלמד אותי לרכוב על אופניים. הסתכלתי בפנים שלו בתמונות והבנתי שמשהו לא מסתדר בסיפור שסיפרו לי."

הטרגדיה האמיתית של ניכור הורי היא שהקורבנות העיקריים שלו – הילדים – לעתים קרובות לא מבינים שהם קורבנות. הם מאמינים בכנות שהם מגיעים להחלטות עצמאיות, בזמן שלמעשה הם מפנימים מסרים שהוחדרו להם בעדינות אך בעקביות לאורך שנים.

מחקרים מראים שילדים שעברו ניכור הורי נוטים יותר לסבול מבעיות רגשיות, קשיי התקשרות, חרדה, דיכאון ואף התנהגויות סיכון בבגרותם. הצלקת הזו נשארת זמן רב אחרי שהסכסוך המשפטי הסתיים.

גיל הצליח, עם תמיכה טיפולית, לחדש את הקשר עם אביו. לא כל הסיפורים מסתיימים כך. לעתים קרובות מדי, הנתק הופך לקבוע, והפצע רק מעמיק עם השנים.

אולי הזווית החשובה ביותר בשיח על ניכור הורי היא זו של הילד שגדל והבין מה באמת קרה. קולו של מי שנאלץ לבנות מחדש את הנרטיב של חייו ולהתמודד עם האמת המורכבת.

כי בסופו של יום, מאחורי המסמכים המשפטיים והתסקירים, מאחורי הטענות והאשמות, עומדים ילדים שזכותם הבסיסית לאהבה ולקשר עם שני הוריהם נלקחה מהם – לפעמים לתמיד.