הקושי בניכור הורי

אתם יודעים מה הכי קשה בניכור הורי?
זה לא רק הגעגועים הגדולים, או הכאב הבלתי נסבל של לראות את הילד שלך מתרחק. זה אפילו לא הלילות הארוכים של בכי או התמונות שתלויות על הקיר ומזכירות לך מה היה פעם.

הכי קשה זה להמשיך לחיות.
להמשיך לקום בבוקר, להתלבש, ללכת לעבודה, לחייך לאנשים שלא מבינים. כי איך אפשר להסביר למישהו שהילד שלך חי, נושם, לומד במרחק של עשר דקות נסיעה ממך – אבל הוא רחוק ממך כמו כוכב בשמיים?

בהתחלה אנשים מנסים להבין.
"אבל למה שלא תלך פשוט לבית ספר? תחכה לו בחוץ?". הם לא מבינים שכל מפגש כזה רק יגרום לו להתרחק יותר, שכל ניסיון ליצור קשר יתורגם על ידי ההורה המנכר כ'הטרדה', כ'רדיפה'.

ואז מגיע השלב שבו אנשים מתחילים להטיל ספק. "בטח עשית משהו", הם אומרים בשקט, או חושבים בקול רם. כי הרי איזה ילד יתנתק לגמרי מההורה שלו ללא סיבה? חייבת להיות סיבה, נכון?

אבל הסיבה היא הרעל השקט שטפטף לאוזניים הקטנות האלה, יום אחרי יום. "אבא לא באמת אוהב אותך", "הוא עזב אותנו", "תראה איך הוא לא מתקשר " – בזמן שכל הודעה שלך נמחקת לפני שהילד בכלל ראה אותה.

ואתה לומד לחיות חיים כפולים. בחוץ – אדם מתפקד, עובד, מחייך. בפנים – הורה שבור שסופר ימי הולדת שהוחמצו, חגים שעברו בדממה, הישגים שלא זכית לחגוג.

הכי כואב? כשאתה רואה הורים אחרים מתלוננים על הילדים שלהם. על המריבות, על הויכוחים, על חוסר הסדר. ואתה חושב לעצמך – הלוואי. הלוואי והייתי יכול לריב עם הילד שלי על החדר המבולגן. הלוואי והייתי יכול לכעוס עליו שהוא מאחר הביתה. הלוואי והיה לי את הזכות הבסיסית הזו – להיות הורה.

כי ניכור הורי הוא לא רק אובדן של קשר. זה אובדן של זהות. של החלק בך שהוא אבא או אמא. ופתאום אתה מוצא את עצמך שואל – אם אני כבר לא אבא, אז מי אני?

לכל מי שחווה את הסיוט הזה – אתם לא לבד. יש עוד כמונו, מסתובבים בעולם עם חיוך על הפנים ולב שבור. אנחנו לא משוגעים, אנחנו לא מסוכנים, אנחנו לא הורים רעים. אנחנו קורבנות של אלימות שקטה, שקופה, שהחברה עדיין מתקשה להכיר בה.