לבד בארוחת החג המשפחתית

הבית של הוריי מלא וגועש. אחי ואחיותיי הגיעו עם בני זוגם והילדים. ריח של תבשילים ממלא את האוויר, צחוק ילדים מהדהד בכל פינה. ואני? אני יושב בפינת הסלון, כוס יין בידי, ומרגיש בודד יותר מאי פעם.

דודה שלי שואלת בלחישה איפה הילדים שלי. אני ממלמל תירוץ כלשהו, מנסה להסתיר את הכאב.
בן הדוד מראה לי תמונות של הילדה שלו במסיבת יום ההולדת. אני מחייך, אבל בפנים הלב שלי מתכווץ.

הילדים של אחותי רצים אליי, מבקשים שאשחק איתם. אני משתדל, אבל כל רגע איתם מזכיר לי את הילדים שלי שאינם כאן. כל חיבוק, כל צחוק, הם תזכורת למה שחסר.

אבא קורא לכולם לשולחן. אני מתיישב, מביט בכיסאות הריקים לצדי. אמא שמה יד על כתפי, מבט של הבנה בעיניה. אבל גם החום שלה לא יכול למלא את החלל הזה.

בזמן שכולם מדברים על בית ספר, חוגים והישגים של הילדים, אני שותק. מה יש לי לספר? על ההודעות שלא נענו? על הביקורים שלא התקיימו?

ובכל זאת, אני בוחר להישאר. כי למרות הכאב, זו עדיין המשפחה שלי. כי אולי, בתוך כל הרעש והשמחה, אמצא רגע של נחמה. ואולי, רק אולי, כשהם יחזרו אליי, אוכל לשתף את הילדים שלי ברגעים האלה – אם לא היום, אז בעתיד.

לכל ההורים שמרגישים לבד בתוך המשפחה שלהם בחג: אתם לא באמת לבד.
יש עוד הרבה הורים שמתמודדים עם ניכור הורי.
והאהבה שלנו לילדים שלנו – היא תמיד איתנו, גם כשהם לא.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.