הבדידות היא אולי הקשה מכל.
כשכולם סביבך מדברים על הילדים שלהם, מראים תמונות, מתלוננים על עומס – ואתה עומד בצד, שקוף, עם לב שבור ותמונות ישנות בטלפון.

יש לילות שבהם אני מסתכל על החדרים הריקים שלהם ומרגיש כאילו אני מתפורר מבפנים.
 יש ימים שבהם אני רואה ילד ברחוב שנראה כמוהם ופשוט עוצר לרגע, המום מעוצמת הגעגוע.

אני יודע שיש עוד כמוני שם בחוץ.
הורים שמרגישים חצויים, שחיים חיים שלמים אבל מרגישים חסרים.
אני רוצה שתדעו – אתם לא לבד. הכאב שלכם אמיתי, הגעגוע שלכם תקף.

אולי יום אחד נמצא דרך לגשר על התהום הזו.
עד אז, אנחנו ממשיכים לאהוב, להתגעגע, ולקוות.
כי זה מה שהורים עושים – גם כשזה כואב, גם כשזה קשה, אנחנו ממשיכים לאהוב.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.