גיל 16 –

עברו כבר כמה שנים שלא ראיתי את אבא.
לפעמים אני רואה אותו מחכה לי ליד בית הספר. אני מתעלמת. אתמול הוא שלח לי מייל. הוא כתב שהוא אוהב אותי ושהדלת תמיד פתוחה. חשבתי לענות לו אבל פחדתי שאמא תבדוק את המחשב שלי.

ראיתי תמונה של אבא עם אישה חדשה ושני ילדים. הם נראים מאושרים. זה הכאיב לי והרגיז אותי .
איך הוא ממשיך בחיים כשאני תקועה כאן? אמא אומרת שהוא "החליף אותי" במשפחה חדשה. אולי היא צודקת.

גיל 23 –

היום עשיתי את הדבר הכי קשה בחיי. התקשרתי לאבא. הקול שלו רעד כששמע אותי. חלק ממני עדיין כועס עליו, אבל הפסיכולוגית שלי אומרת שאני צריכה לשמוע גם את הצד שלו. שאלתי אותו למה הוא ויתר עלי כל השנים האלה.

הוא בכה. הוא אמר שמעולם לא ויתר. סיפר לי ששילם עשרות אלפי שקלים לעורכי דין, הגיש בקשות לבית משפט, ניסה להגיע אליי דרך בית הספר, דרך חברים. בסוף, יועץ אמר לו "תן לה מרחב, היא תחזור כשתהיה מוכנה".

פגשתי את אבא בבית קפה. הבאתי את אלבום התמונות שהוא נתן לי לפני שנים. היו שם חלקים שהדבקתי חזרה. חלקים שאמא קרעה פעם כשמצאה את האלבום.

ישבנו שעתיים ודיברנו. הוא הראה לי תיקייה עם כל הציורים ששלחתי לו פעם. הוא שמר הכל. אפילו את כרטיסי ברכה שהכנתי לו לימי הולדת שלא חגגנו יחד.

הרגשתי כאילו מישהו גנב ממני שנים של חיים.

אמא מסרבת לדבר איתי מאז שהתחלתי לראות את אבא.
אמרה ש"בחרתי צד". אבל זה לא משחק. אלה החיים שלי.

לפעמים אני חושבת על הילדה הקטנה שהייתי.
על השקרים שהאמנתי להם.
על הפחד שגדלתי איתו.
על האהבה שהיא מנעה ממני.

אולי יום אחד אסלח – לא רק לאבא או לאמא, אלא גם לעצמי.
על שהייתי כלי במלחמה שלהם.
על זה שהאמנתי שאהבה היא משהו שצריך לבחור בו צד.

בינתיים, אני לומדת להכיר את האיש שקראתי לו פעם "אבא". וגם את האישה שאני יכולה להיות, כשאני לא חיה בצל השנאה של מישהו אחר.

היום אבא הכיר לי את אשתו ואת הילדים שלו – האחים החורגים שלא ידעתי שיש לי. הם היו נחמדים, אבל מוזרים עבורי. האחות הקטנה שלי אמרה "אבא מדבר עלייך כל הזמן".

אבא אמר "המשפחה שלנו לא התפרקה, היא רק השתנתה." אני עדיין לא יודעת אם אני מאמינה לזה, אבל אני רוצה להאמין.

אולי יש דברים שאפשר לתקן, אפילו אחרי שנים של שבר.