החלון מכוסה באדים, והגשם מתדפק על השמשה בקצב עצוב.
אני יושב על הכורסה הישנה בסלון, מחזיק ספל תה חם שכבר הספיק להתקרר.
התמונות על הקיר מספרות סיפור של פעם – של חיוכים רחבים, של טיולים משפחתיים, של אהבה שהייתה כל כך מובנת מאליה.

הבית שקט מדי עכשיו.
פעם הוא היה מלא בצחוק של ילדים, בריצות במסדרון, בוויכוחים קטנים על מי יבחר את הערוץ בטלוויזיה. היום הקירות מהדהדים רק את קול הרדיו הישן שמנגן ברקע, מנסה למלא את החלל הריק.

אני מביט בטלפון.
התמונה האחרונה שיש לי איתם היא מלפני שנה. הם כל כך גדלו מאז.
לפעמים אני רואה אותם ברחוב, במקרה, ולבי נצבט כשהם חולפים על פניי כמו זר.
הידיים שלי רועדות כשאני חושב על כל הנשיקות שלא נתתי, על כל הסיפורים שלא סיפרתי לפני השינה, על כל הרגעים הקטנים שפספסתי.

בחוץ החושך יורד מוקדם, כמו בכל יום חורף.
אני מדליק את האור בסלון, אבל הוא לא באמת מצליח להאיר את החשכה שבפנים.
על המקרר עדיין תלויים ציורים ישנים שלהם – בית עם ארובה מעלה עשן, שמש צהובה מחייכת, ואבא שמחזיק ידיים עם שני ילדים קטנים. הנייר כבר דהה, אבל אני לא מסוגל להוריד אותם.