אבל הכי כואב? שחשבתי שזה יעבור.
שאם רק אתן להם זמן, אם רק אהיה סבלני מספיק, הם יבינו את האמת. לא הבנתי שכל יום שעובר, ההסתה רק מעמיקה את שורשיה. שכל רגע של שתיקה מצדי הוא עוד הזדמנות למחוק עוד זיכרון, לעוות עוד חוויה משותפת.

להורים שקוראים את זה – אל תחכו. אם אתם רואים את הסימנים, אל תגידו לעצמכם "זה יעבור". אל תאמינו ש"הם מספיק גדולים כדי להבין".
ניכור הורי הוא כמו רעל שמטפטף לאט, טיפה אחר טיפה, עד שיום אחד מתעוררים והילדים שלכם מסתכלים עליכם כמו על זר.
כמו על אויב.

היום אני נאבק. נאבק בסטיגמות, נאבק בשקרים שנזרעו. אבל יותר מכל, אני נאבק בתחושת האשמה הזו, שאולי אם הייתי מזהה את הסימנים מוקדם יותר, אם הייתי פועל מהר יותר, חזק יותר – אולי הייתי יכול למנוע את הנתק הזה.

לכל הורה שחווה ניכור – אתם לא לבד. הכאב הזה, הזעם העצמי הזה, התהיות האינסופיות של "מה הייתי יכול לעשות אחרת" – כולנו חווים אותם. אבל אנחנו חייבים להמשיך להילחם. כי בסוף, האמת תצא לאור. ואני מקווה שכשזה יקרה, הילדים שלי יבינו כמה אהבתי אותם כל הזמן הזה.
כמה אני עדיין אוהב אותם.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.