השנה, במקום לבשל את כל המאכלים שהם אוהבים ולשבת ביחד לשולחן החג, אני מוצא את עצמי מסתכל בתמונות ישנות, מנסה לדמיין כמה הם גדלו, איך הם נראים עכשיו.

בתוך הכאב הזה, אני שולח הודעה קצרה "חג שמח" , ולמרות שאין מענה אני בוחר להחזיק בתקווה.

התקווה הזאת, שלפעמים כואבת, היא גם זו שמחזיקה אותי. היא מזכירה לי שהסיפור שלנו לא נגמר, שיש פרקים שעדיין לא נכתבו.
כי בסופו של דבר, אהבת הורה היא נצחית והתקווה הזו היא ההבטחה שאני נותן לעצמי ולילדיי שתמיד אהיה כאן, מחכה, אוהב, ומוכן לקבל אותם בזרועות פתוחות.

כי יום אחד, אולי, הכיסאות האלו יתמלאו שוב. ועד אז, אני אמשיך לחגוג – את האהבה, את הזיכרונות, ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.