כשקראתי את המשפט הזה בפעם הראשונה, חשבתי שזו המטאפורה המושלמת להורות.
היום, כהורה מנוכר, אני מבין שזו לא מטאפורה בכלל.

זו המציאות הכי כואבת שיש.

כי הלב שלי באמת מהלך בחוץ.
הולך לבית ספר שאני לא מכיר. צוחק צחוק שאני לא שומע. בוכה דמעות שאני לא יכול לנגב. גדל בלעדיי.

והכאב?
הוא כמו התקף לב מתמשך.
כמו חור פעור בחזה. כי איך אפשר לחיות כשהלב שלך לא איתך?

אומרים שהורה מרגיש כל כאב של הילד שלו.
אבל מי מרגיש את הכאב של ההורה? מי סופר את הפעימות החסרות? את הלב השבור?

לפעמים אני רואה אותם מרחוק. והלב שלי – זה שנשאר בתוך הגוף – רוצה לפרוץ החוצה, לרוץ אליהם, להתחבר בחזרה.