הלב שלי כבד, כמו אבן שקועה עמוק בים של ייאוש. דמעות חונקות את גרוני, ותמונות ילדות מתוקות חולפות מול עיניי. ילדים קטנים, צחוק מתגלגל, ידיים קטנות שמחזיקות באצבעותיי. זיכרונות יפים, שנדמה שרק אתמול היו חלק מחיי היום-יום.

אבל המציאות אכזרית. ילדיי, אהובי לבי, נעלמו מחיי. גירושין קשים קרעו את משפחתנו לשניים, ואמא שלהם, מתוך כעס ותסכול, הרחיקה אותם ממני. מילים ארסיות, האשמות שווא, וסיפורים מעוותים – היא עשתה הכל כדי להסית אותם נגדי.

הגעגועים אליהם קורעים אותי מבפנים. אני מתגעגע לצחוק שלהם, לחיבוקים שלהם, לשיחות הלילה שלנו. אני מרגיש כאילו איבדתי חלק מעצמי, כאילו חלק מהנשמה שלי נקרע ממני.

הימים הופכים לשבועות, והשבועות לחודשים. ניסיתי כל מה שיכולתי. כתבתי להם מכתבים, השארתי להם הודעות קוליות בטלפון, ניסיתי בכל דרך ליצור קשר. אך ללא הועיל. ילדיי נותרו רחוקים ממני, זרים.

הייאוש מאיים להשתלט עליי. תחושת אובדן בלתי נסבלת מכרסמת בי.
האם אאבד אותם לתמיד? האם הקשר בינינו נותק לעד?

מכירים מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.