היום יום הולדת של בני. ילד קטן, אהוב לבי, שמילא את חיי בשמחה ובצחוק.
אבל היום, בניגוד לשנים עברו, אני לא אהיה שם כדי לחגוג איתו, לא אכבה איתו את הנרות, לא אשיר לו "היום יום הולדת" ולא אהיה שם כדי לראות את חיוכו המאושר.

צל כבד של ניכור הורי רובץ על משפחתנו, ומפריד בינינו כמו חומה בלתי נראית.

הלב שלי כואב, כאב עמוק וחונק. אני כל כך מתגעגע אליו וכל זיכרון משותף מעורר תחושת אובדן קשה מנשוא. אני מביט בתמונות ישנות, רואה את חיוכו המתוק, את עיניו הבורקות, ונזכר בימים שבהם היינו משפחה מאושרת.

הייאוש מאיים להשתלט עליי. תחושת אובדן בלתי נסבלת מכרסמת בי. האם אאבד אותו לתמיד? האם הקשר בינינו נותק לעד?

ביום ההולדת של בני, אני שולח לו את אהבתי מכל הלב. אני מתפלל שיום אחד נוכל לחגוג יחד, כמו משפחה אמיתית.

מכירים מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.