"לסחוב אבנים קטנות" - המסע להתגבר על ניכור הורי

קונפוציוס אמר פעם: "האדם שמזיז הרים התחיל בלסחוב אבנים קטנות".

כמי שמייצגת בתיקי ניכור הורי, משפט זה מהדהד עמוק בליבי.

הניכור ההורי הוא כמו הר עצום שנדמה שבלתי אפשרי להזיז אותו. הוא מפריד בין ההורה המנוכר לבין ילדיו, ויוצר תהום שנראית בלתי ניתנת לגישור. לפעמים, הכאב והתסכול גדולים כל כך, שהורה מנוכר מרגיש חסר אונים מול גודל האתגר.

אבל אולי, כמו שקונפוציוס מציע, המפתח הוא להתחיל באבנים הקטנות:

אבן אחת היא לשלוח הודעת "בוקר טוב" כל יום, גם אם אין תשובה.
אבן אחרת היא לזכור ימי הולדת וחגים, לשלוח ברכה או מתנה קטנה.
עוד אבן היא להמשיך להגיע לאירועים בבית הספר, גם אם זה מביך או כואב.
אבן נוספת היא לשמור על קשר עם המשפחה המורחבת, לשמוע חדשות ולהישאר מעודכנים.
ואולי האבן החשובה ביותר היא לעבוד על עצמנו, להיות ההורה הטוב ביותר שאנחנו יכולים להיות.

כל אבן קטנה שאנחנו מרימים, כל צעד קטן שאנחנו עושים, מקרב אותנו למטרה.
זה לא קל, ולפעמים נדמה שאין התקדמות. אבל עם הזמן, אבן אחר אבן, אנחנו בונים גשר מעל התהום.

הדרך ארוכה ומלאת מהמורות. יהיו ימים שבהם נרגיש שאנחנו מאבדים את האחיזה, שהאבנים כבדות מדי. אבל אנחנו ממשיכים, כי האהבה שלנו לילדינו חזקה יותר מכל מכשול.

אז נמשיך לסחוב את האבנים הקטנות, יום אחר יום. כי בסופו של דבר, באהבה, בסבלנות ובהתמדה, נזיז את ההר הזה. ואולי יום אחד, נמצא את עצמנו שוב מחוברים לילדינו, מבינים שכל אבן קטנה שסחבנו הייתה שווה את המאמץ.

כי בסופו של דבר, האהבה שלנו לילדינו היא הכוח שמניע אותנו להזיז הרים.

פגשתם מישהו שמתמודד עם ניכור הורי?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.