אני מדמיין איך היה יכול להיות – לבחור יחד את הציוד לבית הספר, לארגן את התיקים, להכין יחד את הבגדים ליום הראשון. לשבת בערב על כוס שוקו ולדבר על החששות וההתרגשות לקראת השנה החדשה.

במקום זאת, אני נאלץ להסתפק בלשלוח הודעת "שיהיה בהצלחה מחר" שאולי תיקרא, אולי לא.
להתפלל שמישהו יזכור לצלם תמונה ביום הראשון ואולי, אם אני בר מזל, היא גם תגיע אליי.

אבל בתוך כל הכאב הזה, אני מנסה למצוא נקודות של תקווה. אני יודע שבכל יום שעובר, הילדים שלי גדלים ומתפתחים. יום אחד, אולי, הם יבינו. יום אחד, אולי, נוכל לחגוג יחד את סוף החופש ותחילת שנת הלימודים.

עד אז, אני ממשיך להיות כאן. ממשיך לאהוב, ממשיך לקוות. כי בסופו של דבר, אהבת הורה היא נצחית, גם כשהיא מרגישה רחוקה כל כך.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.