לעיתים אחד מבני הזוג מעדיף להישאר בדירה ולהמשיך לגדל בה את הילדים ואילו בן הזוג השני מעדיף למכור אותה מאחר ועליו למצוא דיור חליפי.

במקרים מעין אלו, הפתרון הוא להגיש תביעה לפירוק שיתוף, 
מדובר בתביעה שמטרתה לאכוף על בן הזוג להסכים למכור את דירת המגורים המשותפת.
הדין הרלוונטי לתביעות פירוק שיתוף הוא חוק המקרקעין, תשכ"ט-1968. חוק זה קובע, כי אדם השותף למקרקעין מסוים, רשאי בכל זמן לבקש לפרק את השיתוף במקרקעין. כך גם כאשר ה"שותפים" הם בעל ואישה או בני זוג שאינם נשואים.
עם זאת, תנאי בלעדי לפירוק השיתוף הוא, כי דירת המגורים שייכת לשני בני הזוג וכפועל יוצא, גם רשומה על שמם. החלטה של בית משפט לפירוק שיתוף בדירה מחייבת את מכירתה. במידה ואחד מבני הזוג מערים קשיים על המכירה, בית המשפט ימנה שמאי שיעריך את הנכס ובית המשפט ימנה כונס נכסים שיהיה אחראי על מכירת הדירה, יפעל לפרסום הנכס בכלי התקשורת, הכנת הסכם מכר וקבלת אישור בית המשפט לביצוע מכירת הדירה.

לכל אחד מבני הזוג זכות קדימה לרכוש את חלקו של השני בדירה, לפני צד ג' בשוק החופשי.

ישנם מקרים חריגים מאוד שבהם הדרישה לקבלת צו פירוק שיתוף תדחה כאשר הוגשה לבית הדין הרבני בקשה למתן צו למדור ספציפי ייחודי – שבגינו תוכל האשה להמשיך  ולהתגורר בדירת המגורים יחד עם הילדים.
אז בית המשפט לא יפסוק ולא ייתן החלטתו עד לקבלת החלטה של בית הדין הרבני בעניין.