"זוכר את הימים ההם, כשהקיץ היה מלא בצחוק ילדים, בניחוח של קרם הגנה וארטיק קרח. ימים של חול בין אצבעות הרגליים, גלים מלוחים, וטיולים ספונטניים לכל מקום בארץ.

געגועים לבקרים שבהם היינו מתעוררים מאוחר, מכינים יחד פנקייקים עם סירופ מייפל, ומתכננים את היום בנחת. געגועים לשעות הארוכות בפארק המים, כשקולות השמחה שלהם היו מהדהדים באוויר בכל פעם שגלשו במגלשה. לערבים שהינו יושבים על המרפסת, אוכלים אבטיח קר ומשחקים משחקי קופסה עד השעות הקטנות של הלילה.

מתגעגע לטיולי השקיעה על חוף הים, כשהיינו אוספים צדפים ובונים ארמונות בחול .
לפיקניקים המאולתרים בגינה הציבורית, כשהיינו פורשים שמיכה ומוציאים סנדוויצ'ים וירקות חתוכים שהבאנו מהבית.  

זוכר את הרגעים הקטנים – החיבוק הספונטני, ללמד אותם לרכוב על אופניים בפעם הראשונה, לצפות בהם מתרגשים כשהצליחו סוף סוף לשחות ללא מצופים, לשיר יחד שירים במכונית בדרך לטיול.

היום הקיץ שקט יותר. הצחוק הזה, הרעש של ילדים משתוללים – הפך לזיכרון.
הטיולים והחוויות המשותפות נשארו בתמונות הישנות.
הבית, שפעם היה מלא בקולות של ילדים, הוא דומם עכשיו".

לכל הורה שמתגעגע, שחש את החלל הריק שנשאר כשהילדים לא שם – אתה לא לבד.
יש עוד כמוך שמביטים בשמיים הכחולים של יולי-אוגוסט ומרגישים את הלב מתכווץ קצת.
שרואים משפחות מאושרות בפארק ומרגישים דקירה קטנה בלב.

יום אחד… אולי יום אחד עוד תזכה לבנות זיכרונות חדשים.
עד אז, תחזיק חזק באלה שיש לך, תנצור כל רגע וכל זיכרון, ותקווה לימים טובים יותר.
כי אהבת הורה לילדיו – היא נצחית, גם כשהמרחק מפריד ביניהם.

פגשתם מישהו שזו המציאות שלו?
תחבקו אותו חזק, כי הוא עובר גיהנום ותשלחו אותו אליי, אני אייצג אותו ואלווה אותו עד לחידוש הקשר עם הילדים שלו.